<h1>האורה לרש"י סימן מ"ט</h1>
<h2>דף סא:</h2>
ובגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לגוים, ולא יעשנו מרדעת לחמור, אבל עושה אותן תכריכין למת, ובגד שאבד בו כלאים צובעו ומותר. האי מאן דאית ליה חוטא דכותנא בגלימיה דעמרא ונתקיה ולא ידוע אי נתיק או לא נתיק שפיר דמי, והלכתא בגדים של מלבוש ושל כסות, כיון שאסורין מן התורה אפילו לתופרן בחיטי פשתן [אסורין אבל כרים וכסתות שאיסורן מדרבנן אם תפרן בחוטי פשתן] אין בכך כלום, ומרדעת של חמור הרי הוא ככרים וכסתות, הילכך אסור לתפור [שום] בגד של צמר בחוטי פשתן, ובגד של פשתן בחוטי צמר ולא לחבר שום [דבר של] צמר בצמר עצמו אלא במינו, אלא אם כן מחברו בקנבוס או במשי.
עיקר שעטנז שוע טווי ונוז, שוע תרגום וטח את הבית [ויקרא י"ד מ"ב] ושוע, והוא ניפוץ, ולפיכך הלבדין אסורין מפני שהן שועין, נוז הוא דבר שמחובר ותלוי בדבר אחר, כגון התפירה והאריגה ועשיית הגדולים והעבותות.
והלכתא אסור לתפור שני בגדים, אחת של פשתן, ואחת של צמר, ואפילו בחיטי משי כדי לעשות בגד אחת ללבוש, כיון (שאחדן) [שדוחק] זה בזה בתפירה, נעשין כשועין וכנווזין, וקיימא לן (כרבנן) [מדרבנן] או שוע או טוו או נווז.
ומפני מה גזרה תורה על שעטנז ועל הכלאים, מפני שקין הביא זרע פשתן והבל הביא צמר, וגזר הקדוש ברוך הוא שלא יתערבו מנחת חוטא ומנחת זכאי.
